Rabbi Pruzansky's Blog

Published today in the Jewish Press

     The recent trial balloon floated by a few Haredi officials in Israel advocating the separation of religion and state as a pained response to proposed government reforms in matters of religion blithely ignores the awful ramifications of such a decision and begs the existential question of why must there be a Jewish state altogether on this planet. It misconstrues, if not completely negates, the very premise of a Jewish state.

      The trite answer cannot be that Israel is the only place where Jews can feel safe. Jews can be attacked anywhere including in Israel. And that answer elides the more fundamental question of why is it important that Jews survive at all? What would be missing from the world if there were no Jews or Jewish state? There would be a drop off in scientific and intellectual achievement and civilization itself would suffer, but neither incentive has precluded evildoers from trying to destroy us for the last 36 centuries. Why, then, do we want a Jewish state to exist and thrive, and what can be done to make it a truly Jewish state and not just a state of Jews?

       These questions confound many Israelis but they certainly have not been cogently answered in the Haredi world, which has struggled to articulate a vision of precisely why a Jewish state is G-d’s vision in the Torah for Jewish nationhood and what it should look like. The great drama of Jewish history – a nation exiled from its homeland due to its sins only to be promised by G-d that its sovereignty would be restored at the end of days – has played out before our eyes…and largely been greeted with indifference or perplexity. For too many Jews, the return to Israel has not included a return to mitzvah observance and Torah study – the very premise of our residence in Israel. For too many observant Jews, the return to Israel has spiritual but not national implications. Life in Israel need not be much different than religious life in Poland or the United States, aside from a handful of mitzvot observable only in Israel. Both are fundamental errors.

      One of the more egregious mistakes has been the failure to contribute to the Jewishness of the state, and that is one reason why the religious infrastructure is under assault. “Jewishness” has been reduced to ensuring the technicalities of observance – kashrut, marriage, divorce, conversion and Shabbat. To be sure, those are vital undertakings that are now being threatened by the short-sighted, tendentious and foolhardy reforms being contemplated by the current minority Jewish government.

      Nevertheless, the “Jewishness” of the state should be informed by far more than the provision of the abovementioned services, which, after all, is what the religious establishment always did in the exile. There should be a concerted effort not only to provide kosher food but also to impart to the public why Kashrut (and Shabbat, Torah study, taharat hamishpachah, etc.) matter. Additionally, the great failing of the last century’s religious establishment – truth be told, Haredi more than Religious Zionist – has been indifference to the application of Torah to all aspects of statecraft. There is a Jewish way (probably several) to do politics, conduct foreign affairs, guide an economy, craft a legal system, administer an army, ameliorate the plight of the less fortunate and improve the lives of the citizens. That should have been uppermost in the minds of the religious leadership rather than just being religious functionaries.

      What is lacking, in short, is embrace of the vision of Rav Avraham Yitzchak Kook, who perceived Israel as not merely a haven but the only place where the Jewish soul truly comes alive. It is not just the continuation of Jewish life in Vilna or Kovno but in a new location. The Torah life in the exile was enriching in its own way but it lacked a national component. In the exile, Torah was not the foundation of the society and the prism through which all facets of life were viewed. The struggle was for individuals to keep the Torah amid physical and religious challenges to it and find a way to accommodate the demands of exile while retaining fidelity to the Torah. That had varying rates of success depending on a range of influences but even where Jewish life was successfully maintained the Torah could hardly be perceived as the constitution of the society.

       The Jewish state is designed to be different or it need not exist at all. If there is no desire to fashion a Jewish state whose institutions and politics communicate the ideals and values of Torah then it is not surprising that outsiders (especially ones motivated by their own agendas) will perceive the utility of the rabbinic establishment only in terms of the provision of services, which to them means only sinecures, jobs, patronage, money and power.

       That approach is not only false but, if people believe it, also does a great disservice to Torah.

      The answer should be not the separation of religion and state but the true integration of religion and state. There are Israelis, religious Jews too, who foolishly look to the United States as the paragon nation where the wall of separation between religion and state has succeeded. Don’t be misled. The First Amendment religious freedoms precluded a national church in America or laws that infringed on freedom of worship. It was not meant to create a secular state. Last I checked, the most important Christian holiday of the year falls annually on December 25, and that is observed as a legal national holiday. Congress and most state legislatures still begin its sessions with a chaplain’s prayer and the government subsidizes any number of activities of a religious nature.

      America’s decline in the last half century has been accelerated by the rejection of its Judeo-Christian heritage and its unconscious embrace of the new religion of secular progressivism – a religion that has its own deities, saints, holidays, commandments and value system, and which is mostly antithetical and hostile to Torah.

      Is that what these Haredi spokesmen want? A separation of religion and state in Israel would not be replaced by a vacuum but by an alternate set of values, none of which is designed to foster Jewish life.  Obviously, government support for Torah study would halt.  The ultimate justification for Jewish sovereignty would erode. The mere suggestion betrays an exilic mentality and a gross misunderstanding of what the Jewish state should be.

       So here is an alternative approach. The religious public should strive to create a more Jewish state.  Infuse all national institutions with Torah values – and in yeshivot, teach how that should be done. Share the beauty of Torah, Shabbat and mitzvot with all Jews. Appreciate the contributions of all Israeli Jews and acknowledge the wondrous times in which we live and the divine blessings that have been bestowed upon us. Surely the ingathering of the exiles and Jewish sovereignty over the land of Israel are not insignificant occurrences that can be belittled because they occurred differently than people had imagined they would.

      The thirst for Torah in Israel is greater than the thirst for kosher Coca Cola. While providing the latter, we should prioritize the former. When that succeeds, the flirtation with the separation of religion and state will disappear amid the glories of the Torah reborn in all its fullness in the Jewish state that is the manifestation of G-d’s kingship on earth.

Published today on Israelnationalnews.com

     “And the land was quiet for forty years.” Three times that phrase appears in the book of Shoftim as a reminder that even temporary peace is valuable. Perhaps that is the most productive spin on America’s failed venture in Afghanistan that has ended in a disgraceful retreat. Was it worth the loss of 2500 American lives and the maiming of thousands of others? The answer is affirmative only from this perspective: the foray into Afghanistan bought the people there twenty (not forty) years of relative peace, freedom from barbarism, opportunities for women and a chance to emigrate.

     With the Dark Ages returning, with a vengeance, it is possible to look back with some pride on a military incursion that represented the best of American ideals, even after acknowledging the necessity after the Arab terror of September 11, 2001 of eliminating Al Qaeda and the Taliban that hosted them. Afghans were shown there is a different way. It was a two decade respite from the brutal treatment that women received before 2002 and unfortunately will be receiving again. Nancy Pelosi’s comment, vapid even by her low standards, that the international community must “do everything” to protect women and girls is as pathetic as the humiliating departure. “Everything” obviously does not include a powerful American military presence, which is actually the only “thing” that could protect them. Let’s see how well resolutions and hash tags do.

      There was never going to be a happy outcome in Afghanistan if we accept that not every society is suited for democracy. Indeed, Afghans are so tribal that it is a stretch to perceive them as even constituting a nation, perhaps one reason their army collapsed like a house of cards the moment American support was withdrawn. And it is difficult to argue with the logic that the US should not fight for a nation that will not fight for itself. Undoubtedly, a substantial portion of the population supports the Taliban either actively or tacitly. In a land that holds almost 40 million people, there weren’t 40 million people at the airport trying to flee. So bombing a land back to the 15^th century is not effective when they are already living in the 12^th century. And the poor souls who want to flee, many of whom aided American forces, deserve better.

      President Biden is a weak leader, whose most pronounced characteristic is that he is an anti-Trump. Whatever Trump did, Biden does the opposite, without regard to whether the decisions were good ones or bad ones. In fact, Biden seems to govern in the curious way that he reverses all of Trump’s good policies, regardless of their effect on the country (immigration, taxes, the Abraham Accords), while maintaining Trump’s bad policies (a targeted withdrawal date from Afghanistan, restrictive trade, massive deficits). Biden also has the modern man’s aversion to assuming responsibility for anything. It is hard to imagine that Trump would have presided over such a humiliation, aptly captured in the Wall Street Journal editorial: “Biden to Afghanistan: Drop Dead.” Trump’s withdrawal date was tied to certain conditions and never entertained the return to power of the Taliban, certainly not in the near future.

      What is done is done, and for Israelis a few lessons are in order.

     Most importantly, even Biden must realize his fecklessness. He has been fleeced by the Taliban, by Russia, and by China. He is looking for a foreign policy victory – some ceremony or good news for which he can claim credit and reverse his decline into irrelevance. Unfortunately for us, Israel provides for him the ripest opportunity. Biden won’t even say the words “Abraham Accords” and has done nothing to broker deals with the handful of other Arab countries anxious to make agreements with Israel. Worse, he has reversed Trump’s successful policy and again made the Palestinian “cause” the centerpiece of American diplomacy in the region.

      That is disastrous for Israel as no good will come of it. For that matter, it would be foolhardy for PM Bennett even to visit Washington in the coming weeks. He would be expected to prop up Biden with some concession, mouth support for the two state illusion or otherwise bolster Biden’s falling standing. Bennett should stay away from Washington at least through the holidays – blame the holidays, blame Corona, blame the quarantine. Blame something or someone – but only harm will result from a United States visit at this juncture.

     More ominously, but predictably, Israel has to recognize that America is not as reliable a friend and ally as it once was. This is not only due to its fractious politics and economic woes but especially now because of the decline of its global prestige and trustworthiness. For sure, Israel and Afghanistan are completely different countries with wholly different relationships with the United States. (It is interesting to note for those who complain about American aid to Israel – these days anyway it is a $3 billion grant that is almost entirely spent on American weapons – the United States poured into Afghanistan in twenty years an estimated 30-40 times what it has provided Israel in aid since its inception, and at least from Israel, the US has received benefit in return.) But America today is not the America of two, twenty or forty years ago.

      American and Israeli policies and interests do converge in many areas – but they also diverge sharply in some important ways. Israelis must recognize that and not live in the nostalgia of the past, similar to what Israel tried for many years to do with Turkey in conceding that Erdogan’s Turkey had changed. Former PM Minister Netanyahu was wise to cultivate ties with Russia, India and China and not subordinate Israel’s foreign policy to American wishes alone. That should be continued, and to the extent that Biden (or his aides) would pressure Bennett to reduce Israel’s ties with China or Russia, that alone would be a good reason to forego a summit until spring, year to be determined.

      The happy talk that such a summit will frivolously produce does not justify a freeze on settlements, renewed negotiations with the PA designed to further partition the land of Israel, the release of prisoners, or a stayed hand against terror from Gaza.

      To an American administration that is reeling, and will continue to be lambasted and mocked as pictures emerge from the Taliban’s Afghanistan of the horrors to come on which the US turned its back, an Israel deal on any level is considered low-hanging fruit. Israel must resist having this fruit plucked – certainly during the shemittah year. As much as any prime minister loves the Oval Office photo op and the legitimacy it confers, the consequences of such a visit now would be detrimental to Israel’s interests.

     A weakened America is no cause for rejoicing, as the free world suffers when America retreats and its (and our) enemies are thereby emboldened. We should beware as well some quick return to an Iran deal of any sort – but mostly the desire for a diplomatic victory at Israel’s expense. Similarly, it is appropriate to grieve over the loss of life and freedom that surely awaits the Afghan people.

 

     My theory  on the unforeseen Consequences of Intermarriage emphasized how decline in support for Israel among American Jews over the last half-century tracks neatly with the spiraling rate of intermarriage among American Jews. We are now in the second and third generation of the offspring of intermarriage, those who have weaker Jewish identities and thus a weaker attachment to Israel or anything substantively and objectively Jewish. My thoughts provoked some outrage, especially among the intermarried or their parents (inevitable but understandable), but also took predictable forms of protest.     

The usual arguments were trotted out. Opposition to intermarriage is “racist and bigoted.” A meaningless error (attributing one poll to the wrong pollster) was deemed to have discredited the entire piece. Typically, the Nazis invaded the discussion, one writer asserting that whoever the Nazis would have murdered as a Jew (a person with one Jewish grandparent) is therefore a Jew. Some interpreted the mere reporting of the facts as gloating when, on the contrary, the facts are depressing and worthy of copious tears. Straw men were constructed, as if my secret objective was to claim that non-Orthodox Jews are not really Jews or otherwise to prop up the “Haredi” Rabbinate.

     Oy. Nonetheless, each contention deserves refutation because each is constantly raised in any discussion of sensitive Jewish topics. To claim that the prohibition of intermarriage is “racist and bigoted” is to maintain that the Torah that bans it is “racist and bigoted.” Since, as Rav Saadiah Gaon declared almost twelve centuries ago “Our people is a people only by virtue of the Torah,” to negate the Torah’s view on the matter is to vitiate any sense of Jewish identity at all. The Torah’s ban on intermarriage is neither racist nor bigoted but rather perceives the purpose of Jewish identity as the repository of a set of divine ideas, values and practices that are the heritage of the Jewish nation to be taught to the world. The mandate of Jews marrying Jews is not designed to foster purity of our blood – that is insane and immoral – but rather to ensure that marriages build homes that propagate those ideals. To be sure, righteous converts in every generation, and certainly today, disprove those accusations, as we welcome wholeheartedly outsiders who embrace those ideas and practices.

     And can be finally put to rest the polemical but offensive notion that Hitler decides who is Jewish? Perhaps for some it carries an emotional wallop but dig beneath the surface and it is quite repugnant. Hitler was a genocidal maniac, one of the most evil creatures who ever walked this planet. He is not a posek. He does not decide questions of Jewish law and to assign him that privilege gives him a posthumous victory. He would not only have destroyed millions of Jewish lives but the Torah as well. Note that Hitler also killed non-Jews who sheltered Jews. Their astonishing kindness, self-sacrifice and martyrdom did not make them Jews but righteous Gentiles, a most worthy status in its own right.

     Note further that non-Orthodox Jews born of a Jewish mother are as Jewish as any Jew. Despite the persistence of the counterclaim in the non-Orthodox world, I have never heard or read anyone who holds differently. A sinning Jew remains a Jew and even an intermarried Jew remains a Jew. That is not at issue.

       The contention that is most revealing is the ubiquitous reference to ethnic Jews as opposed to halachic Jews and it explains the confusion, perhaps even some of the discontent, of the intermarried. To illustrate the problem, think of a child of an Italian father and an Irish mother. That child rightly sees his heritage as Italian/Irish. If a naysayer came along and claimed that the child, for whatever reason, has forfeited his Irish background, he would rightly look at this as bizarre.

      But Jews have a dual identity – a nationality and a religion – the result of “I shall take you to be My people and I shall be a God for you” (Sh’mot 6:7). Both facets of that identity are crucial and neither can survive the disappearance of the other. Certainly, this is a major problem in Israel where the Israeli and Jewish identities are mostly conflated but for some conflict and are even antithetical to each other. In the exile, the Jewish ethnic identity alone deflates over time like a balloon that loses air until it becomes a caricature of true Judaism. Devoid of the Torah, it cannot endure, and thus demands that special accommodations be made for it.

      Are there intermarried Jews who feel a kinship with the Jewish people in a positive way? Of course, and there were prominent leaders of American pro-Israeli organizations who were intermarried. (Their children, of course, do not possess their fathers’ passion.) The same is true for converts. Daniel Chwolson, a 19^th century scholar, converted to Russian Orthodox Christianity to become a professor in St. Petersburg, and routinely interceded with Czarist authorities to protect Jewish interests, including shechitah. Nevertheless, one can hardly expect loyalty to the Jewish people from those who marry or convert out of the faith, and statistics (and common sense) bear that out.

     Finally, lest it be thought that criticism was universal, privately I received enormous support, mostly of the “duh!” variety, from rabbis and other Jews of all stripes. That includes people who asked me why I would write about something so obvious – “everyone knows” intermarriage is a disaster for the Jewish people. Alas, everyone doesn’t know, and as George Orwell put it, “To see what is in front of one’s nose needs a constant struggle.”

     Intermarriage is an ongoing catastrophe for the Jewish people. It has obliterated Jewish identity, weakened support for Israel among its practitioners, and drastically reduced the Jewish population. There is no short-term solution, not least because so many Jews insist on seeing it as desirable. Jewish education is an obvious bulwark against assimilation, even if it is not a panacea. What we can do, though, is stop pretending that the intermarried and their offspring are the same as all Jews, with the same affinity for Israel, Torah and Jewish values, whose views matter in the grand drama of Jewish history, and therefore are a boon to the Jewish people.  Even the loudest protesters know that is not true.

      Perhaps rabbis and parents should again raise this issue, even in the Orthodox world where intermarriage is rare but increasing. And all Jews should begin to reckon with the ultimate question: why be Jewish? If being Jewish means nothing or whatever anyone wants it to mean – essentially the same thing – then why? More than anything else, the failure to answer that question satisfactorily has engendered the explosive growth of intermarriage in the past half-century.

First published at Inn.co.il

לאחרונה, נאמר לנו שוב ושוב כי תחרות היא דבר טוב, במיוחד כשמדובר בשירותי הדת שמספקת הרבנות בישראל. יש טעם לטיעון זה. תחרות נוטה להוריד מחירים, לשפר את השירות ולהפוך את הספק להרבה יותר תגובתי לצרכן. אך מה קורה כאשר התחרות היא פחות מניע כלכלי ויותר ניסיון לערער ולהחליש את הספק המיועד של אותם שירותים? מה אם “תחרות” היא רק סיסמה שמסווה סדר יום ערמומי ומזיק יותר?

      לדוגמה, עיין ברפורמות הכשרות המוצעות. הצהרת אידיאל ה”תחרות” כל כך מטשטשת את ההצעות עד שקשה לברר מה בדיוק מוצע. דו”ח אחד טוען שהרבנות הראשית תישאר המשגיחה על הסטנדרטים גם כאשר יחידים, קבוצות או רבנות מקומיות ינהלו את התקנים הללו. נראה שזה תרגיל נכון של תחרות, אם כי אם כולם מיישמים את אותם סטנדרטים, מה מוסיפה הרפורמה?

לפיכך דיווח אחר מגלה כי הרבנות הראשית תישאר המשגיחה על התקנים – אלא אם כן סוחר או ממסד מסוים יבחר אחרת. במקרה זה, הסטנדרטים אינם קיימים עוד.

      מה שיתפוס את מקומו הוא הצורה המצערת והאומללה של פיקוח הכשרות שהיה קיים שנים רבות בארצות הברית, בה רבנים בודדים נתנו את השגחות – מקומיות או לאומיות – ורבנים שנשאלו על ידי חבריהם באמינותם של המפקחים הללו הצטרכו לחקור את אלה אנשים, אחד אחד. לעתים קרובות התשובות היו “אני לא יודע”, “לא מומלץ”, “אני מכיר אותו, הוא בסדר” או “מעולם לא שמעתי עליו”. לתודעה הדיוטה,  לעתים קרובות הכל היה תלוי כסף, אבל כסף אכן קונה רמה מסוימת של שירות ואמון. זה אכן נכון שאתה יכול לשלם הרבה פחות ל”מפקח “כשרות שמבקר פעם בשנה או לפחות אפשר לשלם לו פחות ממה שישולם ל”מפקח” שמבקר מספר פעמים בשבוע או משגיח במקום בכל יום. אך הצורך לחקור כל רב או קבוצה ואת אמות המידה שלה היה מייגע, לא יעיל ולא מספק.

בנוסף, הסטנדרטים של הכשרות עשויים להיות שונים זה מזה. חלק מההשגחות השפלות או הרודפות בצע יותר משתמשים בקולות (דעות יחידים מובחנות) שרוב צרכני הכשרות לא היו מסתמכים עליהם. ורוב המאמרים מצטטים תלונות של סוחרים על ההשגחה, העלות, המשגיחים וכו ‘, ולעולם אינם מביאים את רגשות המשגיחים או הרבנות או דרישות הכשרות. הסוחר והמפקח על הכשרות הם לא אויבים, בוודאות, אך לכל אחד מהם אינטרסים אחרים שיתנגשו מדי פעם. כמו שהמשגיח לא תמיד צודק, כך גם הסוחר לא תמיד צודק.

        במהלך העשורים, הכשרות באמריקה התאחדה לארבעה ארגונים עיקריים שהסטנדרטים שלהם דומים למדי, ולוועדים מקומיים העומדים בדרך כלל בסטנדרטים של אותם ארגונים. הכשרות הפכה מרוכזת יותר, יעילה יותר ומועילה יותר לצרכן. יש אפילו התאחדות של ארגוני הכשרות שמתכנסת באופן קבוע כדי לפתור בעיות מצטיינות ולדון במדיניות. זוהי הכשרות באמריקה כיום, והמוסדות שמשתמשים בהשגחות פרטניות או בוטיקיות בדרך כלל עושים זאת מסיבה מסוימת, וסיבה זו היא לעתים רחוקות לשפר את רמת הכשרות. כמה מוזר אם כן שמדינת ישראל תרצה לחזור למערכת המפוזרת הישנה האמריקאית-יהודית שהיתה כל כך כאוטית ומבוכה שהיא ננטשה! והכל, לכאורה, בשם התחרות.

מה שבטוח, ישנן רפורמות האפשריות שכן ניתן לשפר כל מערכת, אך היזהרו מחוק  “תוצאות בלתי רצויות.” לדוגמא, זה מגוחך שיש השגחות מרובים על אותו מוצר כמו שזה מגוחך לספק פיקוח כשרות על מים – אבל שניהם כנראה בלתי נמנעים. השגחות מכופלות ומרובות מיותרות ללא ספק, עד שאנו מבינים כי סוחרים משתמשים בהם ככלי שיווקי לקהילות קטנות יחסית מסוימות. זהו פרסום, במהותו, עבור הסוחר ומוצרו או הקמתו לקבוצת משנה של צרכנים. לא היינו מזלזלים בעסק, או מתייחסים ברצינות לתלונות של בעלים, שתוהה מדוע עליו לפרסם בערוץ 12 ובערוץ 20 במקום לפרסם רק בערוץ 20 בלבד. זה עסק, לא תורה, ולסוחר יש את הזכות המוחלטת לומר שהוא משתמש רק בהשגחה אחת, גם אם היא עוקלת את הרחבת בסיס הצרכנים שלו. באופן דומה, הצרכן – מכל סיבה שהיא – יכול להצהיר שהוא ירכוש רק מים עם השגחה מסוימת (מיותר). שיהיה ככה

       עלינו להיות מודעים לחוויה האמריקאית שבה רבות מההצעות הנוכחיות נוסו ולא הצליחו. הגיוני לנסות לשכפל את מה שעובד ולא לשכפל את מה שלא עבד. הגיוני יותר, כאן כמו בתחומים אחרים, אם חוקי שירות המדינה היו מתוקנים כדי לאפשר פיטור ביורוקרטיםמגעילים  או שאינם כשירים. לציבור מגיע יותר טוב, בכל שירותי ציבור.

אותו תרחיש נוגע לגיור, שממשלה זו מבקשת גם לפזר ולהסיר מרשות הרבנות הראשית. באמריקה, “היית שם, עשה את זה”, וגם זה נכשל. היא נכשלה עד כדי כך עד שלפני למעלה מעשור, מועצת הרבנים של אמריקה, בפעולה היצרנית וההשלכותית ביותר שלה בחצי המאה האחרונה, הקימה את “מדיניות ותקנים של גרות” שהפכו את תקני הגירות לאחידים ופיקחו על רשת של עשרות בתי משפט לגיור ברחבי צפון אמריקה. (במשך שבע שנים עמדתי בראש בית דין לגיור בניו ג’רזי והסביבה.) זה עבד מצוין, ועדיין עובד. למי שאינו משתתף ברשת זו בדרך כלל (אך לא תמיד) יש סטנדרטים נמוכים יותר שמטילים ספק בגירות שלהם.

      אי סדר בגירות  אפילו יותר גרוע מאי סדר בכשרות, כי התולדות הן חשובות יותר. אף אחד לא רוצה ליצור מצב שבו הגירות הן צבועות ולא הגונות באופן שגרתי, אינן דורשות קבלת מצוות ומקדם דחיית זהותם היהודית של “גרים” על ידי רוב ציבור התורני מכיוון שהסטנדרטים לא היו מספקים או שהשופטים אינם מקובלים. זה גם לא עבד באמריקה, וגם זה השתנה לטובה. מדוע ישראל תיישם כאן מערכת ישנה שנכשלה שם?

      עם כל הכבוד, איש לא אישר למתן כהנא או לכנסת לקבוע מיהו יהודי. הם בהחלט יכולים לפסוק מיהו ישראלי, אך “מיהו יהודי” הוא עניין של דיני תורה שייקבע על ידי פוסקי ההלכה, ולא על ידי פוליטיקאים.  לפוליטיקאים יש סמכות באותה מידה לשנות את הגדרת היהדות על ידי שינוי תקני הגיור כמו שיש להם סמכות להעביר את שבת מיום שביעי ליום שלישי.

תחרות אינה טובה בכל הקשר. ואם זה היה, ואנחנו מאוהבים בקלישאת “התחרות”, להלן דוגמאות נוספות שבהן עשויה להיות תחרות בשירותי הממשלה.

      מדוע רישיונות נהיגה צריכים להינתן רק על ידי משרד התחבורה? לעתים קרובות, ישנן תלונות על אופן ניהול הבדיקות, על העלויות הכרוכות בכך ועל האקראיות שבהן עוברים או נכשלים. גם את זה אפשר להפריט, הכל בשם התחרות.

      מדוע אין תחרות בהנחיות הממשלה בנושא התמודדות עם נגיף הקורונה? מדוע עלינו לשים לב ל”מומחים” של הממשלה אשר גורמים לנו לזגג ולזגזג כשהם אינם דורשים שנרוץ במעגלים מבולבלים לגמרי, שעצותיהם משתנות מדי שבוע, מדי יום ולפעמים מספר פעמים ביום? תהיה לנו תחרות גם בתחום הזה. יש לי הרבה מומחים שיכולים להדריך אותי. אני לא מעריך את מונופול המומחים של הממשלה.

       כשחושבים על זה, מדוע עלינו להסתמך על משרד הפנים שיפקח על כניסתם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה לישראל במהלך משבר זה? הטיפול בעניין זה היה בלתי כשיר להחריד – מפותל, שרירותי ולא יעיל. החוקים והטפסים ממשיכים להשתנות (שלושה משרדים שונים כבר השתתפו והטפסים השתנו חמש פעמים), וגם זה ייהנה מתחרות מהמגזר הפרטי. ארגון “ידלעולים” שלהרב  דב ליפמן עשה עבודה נפלאה בכדי להגיע למקום בו הממשלה נפלה, וכך גם ארגון “עמודים”. שניהם יעשו עבודה טובה יותר באישור אישורים שהממשלה עושה. והכל בשם התחרות.

יתר על כן, אנשים רבים אינם מרוצים מההחלטות של בית המשפט העליון בישראל או ממדיניות החוץ של ישראל. מדוע על הממשלה לשמור על מונופול בענייני חוץ, במיוחד כאשר לא ברור שהיא מייצגת אפילו את רוב האוכלוסייה? מדוע בית משפט שבכלל לא מייצג את האוכלוסייה צריך להיות מוסמך באופן בלעדי לקבל החלטות המשפיעות על חיינו? ישנם אנשים רבים בעלי רעיונות נפלאים אשר אינם מורשים כיום לדבר למען מדינת ישראל או לדון בתיקים. אפילו תחרות קטנה תועיל גם כאן.

     היינו עונים שלממשלה תמיד יש מונופול על מתן שירותים מסוימים. זה מפני שהאלטרנטיבה למונופול ממשלתי מכונה אנרכיה. ואולי בו טמון המפתח. אנשים היו מתייחסים בחיוב לאנרכיה רק  באספקת שירותים שלדעתם לא חשובים – או אם הם רוצים לפרק את הישות המנהלת את השירותים האלה.

      הניסיון להסיר את ניהול הכשרות והגיור (ומי יודע מה עוד?) מהרבנות הראשית הוא מאמץ סמוי לפרק אותה לחלוטין. הוא מגלה חזון של יהדות כישות תרבותית גרידא חסרת מהות, מנדטים, אלוהות או כל חשיבות אמיתית, ותדלל את עצם הרעיון של מדינה יהודית. בדרך כלל מעודדים תחרות כאשר העניין בעניין אינו נחשב לחשוב כל כך.

כל מחלקה ממשלתית יכולה להפיק תועלת מתחרות, אך איננו מאפשרים זאת כאשר אנרכיה תביא לכך והשירות הניתן נחשב קריטי לתפקוד החברה. אז חיזקו את הרבנות הראשית במקום לערער אותה. צריך לתת דין וחשבון לבירוקרטים ולא לנפח עוד יותר את הבירוקרטיה. לקדם את קיום התורה וההלכה במקום להשקות אותו. אל תיצור אנרכיה בכשרות, גיור, נישואין או גירושין – אפילו בשם הערך המפוקפק של תחרות.