גבולות התחרות

First published at Inn.co.il

לאחרונה, נאמר לנו שוב ושוב כי תחרות היא דבר טוב, במיוחד כשמדובר בשירותי הדת שמספקת הרבנות בישראל. יש טעם לטיעון זה. תחרות נוטה להוריד מחירים, לשפר את השירות ולהפוך את הספק להרבה יותר תגובתי לצרכן. אך מה קורה כאשר התחרות היא פחות מניע כלכלי ויותר ניסיון לערער ולהחליש את הספק המיועד של אותם שירותים? מה אם “תחרות” היא רק סיסמה שמסווה סדר יום ערמומי ומזיק יותר?

      לדוגמה, עיין ברפורמות הכשרות המוצעות. הצהרת אידיאל ה”תחרות” כל כך מטשטשת את ההצעות עד שקשה לברר מה בדיוק מוצע. דו”ח אחד טוען שהרבנות הראשית תישאר המשגיחה על הסטנדרטים גם כאשר יחידים, קבוצות או רבנות מקומיות ינהלו את התקנים הללו. נראה שזה תרגיל נכון של תחרות, אם כי אם כולם מיישמים את אותם סטנדרטים, מה מוסיפה הרפורמה?

לפיכך דיווח אחר מגלה כי הרבנות הראשית תישאר המשגיחה על התקנים – אלא אם כן סוחר או ממסד מסוים יבחר אחרת. במקרה זה, הסטנדרטים אינם קיימים עוד.

      מה שיתפוס את מקומו הוא הצורה המצערת והאומללה של פיקוח הכשרות שהיה קיים שנים רבות בארצות הברית, בה רבנים בודדים נתנו את השגחות – מקומיות או לאומיות – ורבנים שנשאלו על ידי חבריהם באמינותם של המפקחים הללו הצטרכו לחקור את אלה אנשים, אחד אחד. לעתים קרובות התשובות היו “אני לא יודע”, “לא מומלץ”, “אני מכיר אותו, הוא בסדר” או “מעולם לא שמעתי עליו”. לתודעה הדיוטה,  לעתים קרובות הכל היה תלוי כסף, אבל כסף אכן קונה רמה מסוימת של שירות ואמון. זה אכן נכון שאתה יכול לשלם הרבה פחות ל”מפקח “כשרות שמבקר פעם בשנה או לפחות אפשר לשלם לו פחות ממה שישולם ל”מפקח” שמבקר מספר פעמים בשבוע או משגיח במקום בכל יום. אך הצורך לחקור כל רב או קבוצה ואת אמות המידה שלה היה מייגע, לא יעיל ולא מספק.

בנוסף, הסטנדרטים של הכשרות עשויים להיות שונים זה מזה. חלק מההשגחות השפלות או הרודפות בצע יותר משתמשים בקולות (דעות יחידים מובחנות) שרוב צרכני הכשרות לא היו מסתמכים עליהם. ורוב המאמרים מצטטים תלונות של סוחרים על ההשגחה, העלות, המשגיחים וכו ‘, ולעולם אינם מביאים את רגשות המשגיחים או הרבנות או דרישות הכשרות. הסוחר והמפקח על הכשרות הם לא אויבים, בוודאות, אך לכל אחד מהם אינטרסים אחרים שיתנגשו מדי פעם. כמו שהמשגיח לא תמיד צודק, כך גם הסוחר לא תמיד צודק.

        במהלך העשורים, הכשרות באמריקה התאחדה לארבעה ארגונים עיקריים שהסטנדרטים שלהם דומים למדי, ולוועדים מקומיים העומדים בדרך כלל בסטנדרטים של אותם ארגונים. הכשרות הפכה מרוכזת יותר, יעילה יותר ומועילה יותר לצרכן. יש אפילו התאחדות של ארגוני הכשרות שמתכנסת באופן קבוע כדי לפתור בעיות מצטיינות ולדון במדיניות. זוהי הכשרות באמריקה כיום, והמוסדות שמשתמשים בהשגחות פרטניות או בוטיקיות בדרך כלל עושים זאת מסיבה מסוימת, וסיבה זו היא לעתים רחוקות לשפר את רמת הכשרות. כמה מוזר אם כן שמדינת ישראל תרצה לחזור למערכת המפוזרת הישנה האמריקאית-יהודית שהיתה כל כך כאוטית ומבוכה שהיא ננטשה! והכל, לכאורה, בשם התחרות.

מה שבטוח, ישנן רפורמות האפשריות שכן ניתן לשפר כל מערכת, אך היזהרו מחוק  “תוצאות בלתי רצויות.” לדוגמא, זה מגוחך שיש השגחות מרובים על אותו מוצר כמו שזה מגוחך לספק פיקוח כשרות על מים – אבל שניהם כנראה בלתי נמנעים. השגחות מכופלות ומרובות מיותרות ללא ספק, עד שאנו מבינים כי סוחרים משתמשים בהם ככלי שיווקי לקהילות קטנות יחסית מסוימות. זהו פרסום, במהותו, עבור הסוחר ומוצרו או הקמתו לקבוצת משנה של צרכנים. לא היינו מזלזלים בעסק, או מתייחסים ברצינות לתלונות של בעלים, שתוהה מדוע עליו לפרסם בערוץ 12 ובערוץ 20 במקום לפרסם רק בערוץ 20 בלבד. זה עסק, לא תורה, ולסוחר יש את הזכות המוחלטת לומר שהוא משתמש רק בהשגחה אחת, גם אם היא עוקלת את הרחבת בסיס הצרכנים שלו. באופן דומה, הצרכן – מכל סיבה שהיא – יכול להצהיר שהוא ירכוש רק מים עם השגחה מסוימת (מיותר). שיהיה ככה

       עלינו להיות מודעים לחוויה האמריקאית שבה רבות מההצעות הנוכחיות נוסו ולא הצליחו. הגיוני לנסות לשכפל את מה שעובד ולא לשכפל את מה שלא עבד. הגיוני יותר, כאן כמו בתחומים אחרים, אם חוקי שירות המדינה היו מתוקנים כדי לאפשר פיטור ביורוקרטיםמגעילים  או שאינם כשירים. לציבור מגיע יותר טוב, בכל שירותי ציבור.

אותו תרחיש נוגע לגיור, שממשלה זו מבקשת גם לפזר ולהסיר מרשות הרבנות הראשית. באמריקה, “היית שם, עשה את זה”, וגם זה נכשל. היא נכשלה עד כדי כך עד שלפני למעלה מעשור, מועצת הרבנים של אמריקה, בפעולה היצרנית וההשלכותית ביותר שלה בחצי המאה האחרונה, הקימה את “מדיניות ותקנים של גרות” שהפכו את תקני הגירות לאחידים ופיקחו על רשת של עשרות בתי משפט לגיור ברחבי צפון אמריקה. (במשך שבע שנים עמדתי בראש בית דין לגיור בניו ג’רזי והסביבה.) זה עבד מצוין, ועדיין עובד. למי שאינו משתתף ברשת זו בדרך כלל (אך לא תמיד) יש סטנדרטים נמוכים יותר שמטילים ספק בגירות שלהם.

      אי סדר בגירות  אפילו יותר גרוע מאי סדר בכשרות, כי התולדות הן חשובות יותר. אף אחד לא רוצה ליצור מצב שבו הגירות הן צבועות ולא הגונות באופן שגרתי, אינן דורשות קבלת מצוות ומקדם דחיית זהותם היהודית של “גרים” על ידי רוב ציבור התורני מכיוון שהסטנדרטים לא היו מספקים או שהשופטים אינם מקובלים. זה גם לא עבד באמריקה, וגם זה השתנה לטובה. מדוע ישראל תיישם כאן מערכת ישנה שנכשלה שם?

      עם כל הכבוד, איש לא אישר למתן כהנא או לכנסת לקבוע מיהו יהודי. הם בהחלט יכולים לפסוק מיהו ישראלי, אך “מיהו יהודי” הוא עניין של דיני תורה שייקבע על ידי פוסקי ההלכה, ולא על ידי פוליטיקאים.  לפוליטיקאים יש סמכות באותה מידה לשנות את הגדרת היהדות על ידי שינוי תקני הגיור כמו שיש להם סמכות להעביר את שבת מיום שביעי ליום שלישי.

תחרות אינה טובה בכל הקשר. ואם זה היה, ואנחנו מאוהבים בקלישאת “התחרות”, להלן דוגמאות נוספות שבהן עשויה להיות תחרות בשירותי הממשלה.

      מדוע רישיונות נהיגה צריכים להינתן רק על ידי משרד התחבורה? לעתים קרובות, ישנן תלונות על אופן ניהול הבדיקות, על העלויות הכרוכות בכך ועל האקראיות שבהן עוברים או נכשלים. גם את זה אפשר להפריט, הכל בשם התחרות.

      מדוע אין תחרות בהנחיות הממשלה בנושא התמודדות עם נגיף הקורונה? מדוע עלינו לשים לב ל”מומחים” של הממשלה אשר גורמים לנו לזגג ולזגזג כשהם אינם דורשים שנרוץ במעגלים מבולבלים לגמרי, שעצותיהם משתנות מדי שבוע, מדי יום ולפעמים מספר פעמים ביום? תהיה לנו תחרות גם בתחום הזה. יש לי הרבה מומחים שיכולים להדריך אותי. אני לא מעריך את מונופול המומחים של הממשלה.

       כשחושבים על זה, מדוע עלינו להסתמך על משרד הפנים שיפקח על כניסתם של קרובי משפחה מדרגה ראשונה לישראל במהלך משבר זה? הטיפול בעניין זה היה בלתי כשיר להחריד – מפותל, שרירותי ולא יעיל. החוקים והטפסים ממשיכים להשתנות (שלושה משרדים שונים כבר השתתפו והטפסים השתנו חמש פעמים), וגם זה ייהנה מתחרות מהמגזר הפרטי. ארגון “ידלעולים” שלהרב  דב ליפמן עשה עבודה נפלאה בכדי להגיע למקום בו הממשלה נפלה, וכך גם ארגון “עמודים”. שניהם יעשו עבודה טובה יותר באישור אישורים שהממשלה עושה. והכל בשם התחרות.

יתר על כן, אנשים רבים אינם מרוצים מההחלטות של בית המשפט העליון בישראל או ממדיניות החוץ של ישראל. מדוע על הממשלה לשמור על מונופול בענייני חוץ, במיוחד כאשר לא ברור שהיא מייצגת אפילו את רוב האוכלוסייה? מדוע בית משפט שבכלל לא מייצג את האוכלוסייה צריך להיות מוסמך באופן בלעדי לקבל החלטות המשפיעות על חיינו? ישנם אנשים רבים בעלי רעיונות נפלאים אשר אינם מורשים כיום לדבר למען מדינת ישראל או לדון בתיקים. אפילו תחרות קטנה תועיל גם כאן.

     היינו עונים שלממשלה תמיד יש מונופול על מתן שירותים מסוימים. זה מפני שהאלטרנטיבה למונופול ממשלתי מכונה אנרכיה. ואולי בו טמון המפתח. אנשים היו מתייחסים בחיוב לאנרכיה רק  באספקת שירותים שלדעתם לא חשובים – או אם הם רוצים לפרק את הישות המנהלת את השירותים האלה.

      הניסיון להסיר את ניהול הכשרות והגיור (ומי יודע מה עוד?) מהרבנות הראשית הוא מאמץ סמוי לפרק אותה לחלוטין. הוא מגלה חזון של יהדות כישות תרבותית גרידא חסרת מהות, מנדטים, אלוהות או כל חשיבות אמיתית, ותדלל את עצם הרעיון של מדינה יהודית. בדרך כלל מעודדים תחרות כאשר העניין בעניין אינו נחשב לחשוב כל כך.

כל מחלקה ממשלתית יכולה להפיק תועלת מתחרות, אך איננו מאפשרים זאת כאשר אנרכיה תביא לכך והשירות הניתן נחשב קריטי לתפקוד החברה. אז חיזקו את הרבנות הראשית במקום לערער אותה. צריך לתת דין וחשבון לבירוקרטים ולא לנפח עוד יותר את הבירוקרטיה. לקדם את קיום התורה וההלכה במקום להשקות אותו. אל תיצור אנרכיה בכשרות, גיור, נישואין או גירושין – אפילו בשם הערך המפוקפק של תחרות.